פסק-דין בתיק ע"ו 4316-03-14

הרקע

1.         המערער יליד 1966. הוא סובל מתחלואה כפולה - מחלת נפש ושימוש בסמים. בגין מחלתו אושפז המערער גם בעבר, וכיום הוא מאושפז בבית החולים לאחר שבכתב האישום שהוגש נגדו בת"פ 8938-09-13 של בית משפט השלום בעכו יוחסה לו עבירה של איומים מיום 31.8.13. לאחר שהוברר כי הוא חולה, ההליך הפלילי הופסק, ובית המשפט הוציא כלפיו ביום 17.9.13 צו אשפוז על פי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן - החוק).

2.         ביום 12.2.14 קיימה הוועדה דיון תקופתי בעניינו של המערער, כפי סמכותה שבסעיף 28 של החוק. הוועדה סברה כי המסוכנות הנשקפת ממנו לעצמו ולאחרים היא ברמה נמוכה וכי הוא נמצא ברמיסיה מלאה. לאור זה החליטה הוועדה להמיר את צו האשפוז בצו לטיפול מרפאתי כפוי "כדי להבטיח את הרמיסיה [וכן כדי] למנוע מסוכנות עתידית [מצד המערער]". ביום 26.2.14 דנה הוועדה פעם נוספת בעניינו של המערער, והחליטה להשיב את צו האשפוז על כנו בגלל החמרה שחלה במצבו של המערער שבגללה נשקפת ממנו, כעת, להערכתה, מסוכנות גבוהה לעצמו ולזולת. כך הוחלט: "הוועדה מבטלת את ההמרה של הצו לטמ"כ, ומחזירה את צו האשפוז על כנו, מכיוון שהמטופל חזר להיות במצב פסיכוטי פעיל, ומהווה סכנה לעצמו ולסביבתו. נימוקים: לאור העובדה שהמטופל נמצא במצב פסיכוטי פעיל, ישנה התדרדרות במצבו הנפשי."

טענות הצדדים

3.         לטענת ב"כ המערער, החלטת הוועדה מיום 26.2.14 לוקה בחריגה מסמכות. עוד נטען בערעור כי אף אם פעלה הוועדה במסגרת סמכותה, מצבו של המערער לא הצדיק את השבתו למסגרת של אשפוז כפוי. במהלך הדיון צמצם ב"כ המערער את טענותיו רק לשאלת הסמכות והחריגה ממנה, כך שאין עוד לחלוק על כך כי מצבו הנוכחי של המערער מצדיק כי הוא יאושפז בכפיה בבית החולים.

4.         המשיבים טוענים כי החלטת הוועדה סבירה נוכח מצבו הפסיכוטי של המערער, פעילות מחלתו והמסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו. כמו כן, לדעת המשיבים, ניתנה החלטת הוועדה בסמכות, ואין להתערב בה. המשיבים מפנים, בין היתר, לכך שבמהלך הדיון בפני הוועדה היה המערער מיוצג, ובא כוחו כלל לא העלה בפני הוועדה את טענת החריגה מסמכות. עוד מסבירים המשיבים כי השינוי בסטאטוס בו היה המערער מצוי, מאשפוז בכפיה לטיפול מרפאתי בכפיה, נועד להתממש שבועיים לאחר החלטת הוועדה, היינו ביום 26.2.14, כך שבעת שניתנה החלטת הוועדה, עדיין היה המערער מאושפז.

5.         במהלך הדיון נתגלעה מחלוקת נוספת בין הצדדים בשאלה אם יש לראות את המרת צו האשפוז לצו בדבר טיפול מרפאתי כפוי ככזו המאפשרת את חידוש משפטו הפלילי של החולה, על פי הקבוע בסעיף 21 של החוק.

דיון

6.         החוק הקים שני מסלולים על פיהם ניתן לכפות על החולה טיפול רפואי בבית חולים לחולי נפש: מסלול אזרחי שתחילתו בהוראת הפסיכיאטר המחוז או סגנו, ומסלול פלילי המיוסד על צו של בית המשפט. הצו אותו מוציא בית המשפט, בדרך כלל, יהא צו אשפוז. שעה שניתן לטפל בחולה (שאינו מסוגל לעמוד לדין) מחוץ למסגרת של אשפוז בלא שיש בכך כדי לסכן את שלומו של הציבור (ר' ס' 15(ד) של החוק), יכול בית המשפט להסתפק בצו לטיפול מרפאתי כפוי, הניתן, ככלל, על ידי מרפאה בקהילה. בין אם הנאשם מצוי תחת אשפוז כפוי, ובין אם הוא מצוי תחת כפיה של צו לטיפול מרפאתי כפוי, כל עוד אחד מאלה עומד בעינו, לא ניתן לחדש את ההליך הפלילי נגד הנאשם החולה.

סעיף 21 של החוק קובע: "אושפז נאשם על פי צו של בית המשפט לפי סעיף 15(א) והוא שוחרר לאחר מכן לפי סעיף 28(ד), רשאי היועץ המשפטי לממשלה להורות כי הנאשם יועמד לדין על העבירה שבה הואשם." סעיף 15(א) של החוק עניינו "אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על פי צו בית משפט", הוא חל לא רק על אשפוז כפוי אלא גם על טיפול מרפאתי כפוי. בית המשפט מוסמך להוציא, כאשר הנאשם החולה אינו מסוגל לעמוד לדין צו המורה כי "הנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי [כפוי]". בשני המקרים כאחד מדובר בצו לפי סעיף 15(א) של החוק וההליך הפלילי מופסק. סעיף 28 של החוק דן בסמכויות הוועדה הפסיכיאטרית, ועליה לדון דיון תקופתי בעניינו של חולה, הן זה "המאושפז על פי צו בית משפט", והן זה "הנמצא בטיפול מרפאתי על פי צו כאמור". בשני המקרים כאחד מוסמכת הוועדה להחליט, בין היתר "לשחררו [את החולה] ללא תנאי". השחרור הוא פעולה אפשרית שבסמכות הוועדה לנקוט בו, הן לגבי מאושפז בכפיה והן לגבי חולה הנתון לטיפול מרפאתי בכפיה. למיטב הבנתי, מעברו של החולה מאשפוז כפוי לטיפול כפוי אינו מהווה "שחרור ללא תנאי" של החולה המאפשר את חידוש משפטו. רק כאשר יחדל החולה להימצא תחת כפייה של סנקציה רפואית לשני סוגיה מכוח החוק במסלול הפלילי, הן אשפוז כפוי והן טיפול כפוי, רק אז ניתן יהיה לחדש את משפטו.

7.         דרך המלך להורות על טיפול מרפאתי כפוי כסנקציה רפואית פלילית מכוח החוק היא על ידי מתן צו מתאים אותו מוציא בית המשפט הפלילי שבפניו יוחסו לחולה עבירות, אך הוא אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת מחלתו. דרך נוספת להוצאת צו לטיפול מרפאתי כפוי היא על ידי הוועדה כפרי של הפסיקה, בלא שמצויה בפנינו הוראת חוק מפורשת המאפשרת זאת. ר' ע"ש (חיפה) 102/00 יהונתן פזרקר נ' מדינת ישראל מיום 12.1.02 מפי כב' סגן הנשיא ד"ר ביין, וכן ע"ו (מחוזי ירושלים) 53401-07-11 ד.פ. נ' מדינת ישראל, מפי כב' השופט שפירא, מיום 10.8.11.

8.         עולה אפוא השאלה אם יש להכיר בסמכות הוועדה לבטל את המרת הצו עליה היא החליטה, שלא בדרך המלך, בלא שבית המשפט אישר זאת, וכהקלה עם חולה, כ שנכחה בשעתו לדעת שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור, או שמא תאמר, כי הסמכות לעשות זאת היא בידי בית המשפט הפלילי, שההליך בפניו הופסק, או בידי גורם מוסמך אחר, באופן שסמכות זאת נשללת מן הוועדה.

9.         בנידון זה ניתן לראות פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, הכלל הוא כי הפה שאסר הוא הפה המוסמך להתיר, ובענייננו, בכיוון הפוך, הפה שהקל יכול גם לחזור ולהחמיר. איני רואה היגיון, כי מצד אחד נאפשר לוועדה להקל עם החולה, אך משנמצא כי הקלה זו אינה מתאימה למצב שנוצר, לא יותר לה להחזיר את הגלגל אחורנית. אם היכרנו בסמכות הוועדה בעניין זה, אין הצדקה לעשות זאת לחצאין. מצד שני, עומדת בפנינו ההוראה שבסעיף 15(ה) של החוק, לפיה הפסיכיאטר המחוזי הוא הגוף המוסמך להורות על כך. יתר על כן, קובע החוק כי הוראה זו של הפסיכיאטר המחוזי היא "כדין צו בית משפט, לכל דבר וענין", כך שניתן לערער עליה בפני בית המשפט עצמו, והוא אותו בית משפט שבפניו הוגש ונדון ההליך הפלילי שהופסק, בעוד שעל החלטת הוועדה, ניתן לערער בפני שופט יחיד. ספק אם ראוי לפגוע בזכויות אלה של החולה על ידי העברת העניין לגדר סמכותה של הוועדה.

10.        מכל מקום, באשר לענייננו: ס' 28(ד) של החוק מורה כי אם "החליטה הוועדה על שחרורו של החולה, תודיע על מועד השחרור לפסיכיאטר המחוזי, ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המחוז ולמשטרת ישראל". משמע, ההחלטה בדבר שחרור מאשפוז, וכך גם לגבי מעבר לטיפול רפואי כפוי (היינו, שינוי הסטאטוס של החולה) אינה מביאה עימה שינוי אופרטיבי בפועל, אלא מן המועד בו נקבע כי שינוי זה ייעשה. בהחלטה מיום 12.2.14 הורתה הוועדה על "המרת צו (ה)אשפוז בצו לטיפול מרפאתי כפוי" והוסיפה בנימוקיה הסבר מדוע "אנו [חברי הוועדה} ממירים את הצו." הוועדה לא ציינה בדו"ח מיום 12.2.14 את המועד בו ייכנס השינוי לתוקפו, אן עוד באותו יום הוציאה הוועדה מכתב המופנה אל המנהל (ואל שאר הגורמים המנויים בסעיף 28(ד) של החוק) בו כתבה: "הועדה הפסיכיאטרית המחוזית החליטה בדיון שהתקיים ... בתאריך 12.2.14 לשחרר את [המערער] מצו והמרתו בצו לטיפול מרפאתי ... השחרור מהצו/ים יחל מתאריך 26.2.14." בתקופה זו שבין שני תאריכים אלה (12.12.14 ו - 26.2.14) או בחלק ממנה שהה המערער בחופשה, חלה החמרה של ממש במצבו, ובעקבות זה הופנה המערער ביום 24.2.14 שוב אל הוועדה. בהפניה מתואר כי "ביום 20.2.14 חזר [המערער] מחופשה לביקורת, סוער ורגזני, עיניו אדומות והוא רועד. נכנס לחדר ודיבר בצורה תוקפנית מאוד ... לדבריו בת הזוג שלו ניסתה להרוג אותו. הציג שריטות שטחיות טריות על מצחו ... נמצא כעת במצב פסיכוטי חריף עם מסוכנות גבוהה, וחשד גבוה מאוד לשימוש בסמים ... הוזמן צוות מתוגבר ... הועבר למחלקה ... סגורה." ובסיכום ההפניה נרשם כי המערער "... פסיכוטי המסוכן לעצמו וסביבתו חסר תובנה ללא שיתוף פעולה ... לאור מצבו הפסיכוטי והמסוכנות הממשית במצבו גם לעצמו וגם לסביבתו נבקש ביטול המרת הצו לצו מרפאתי והחזרתו לצו אישפוז מלא ללא חופשות."

יש לראות את המכתב האמור ואת התאריך הנקוב בו כחלק בלתי נפרד מהחלטת הוועדה. ההחלטה על המעבר מסטטוס של מאושפז בכפיה לסטטוס של מטופל בטיפול מרפאתי כפוי נועדה להתבצע ולהיות בת פועל ביום 26.2.14. עוד בטרם חל שינוי זה, ראתה הוועדה לדון בעניינו של החולה, כשהוא עדיין נמצא בסטטוס של מאושפז בכפיה בבית החולים. במצב זה, במועד זה, יש להכיר בסמכות הוועדה להורות על השארת המצב הנוכחי בעינו, תוך ביטול החלטתה הקודמת.

11.        כאמור לעיל, משצומצם הערעור אך לשאלת הסמכות, אין עוד מחלוקת על כך שמצבו הנוכחי של המערער מצדיק  כי לא תמומש ההחלטה בדבר המרת צו האשפוז לצו בדבר טיפול מרפאתי.

12.        לסיכום: ככלל, משהומר צו האשפוז לצו בדבר טיפול מרפאתי כפוי, הסמכות באשר להחזרת החולה לאשפוז כפוי, בגין החמרה של ממש במצבו, היא בידי הפסיכיאטר המחוזי או סגנו, ככתוב בסעיף 15(ה) של החוק. אולם, כל עוד לא חלף מועד ההמרה, מאז החליטה על כך הוועדה, שעה שהחולה מצוי עדיין בסטטוס של חולה המאושפז בכפיה, הוועדה עדיין מוסמכת לבטל את ההמרה, תוך המשך הסטטוס הנוכחי בו מצוי החולה: אשפוז כפוי.

13.        לאור כל האמור, הערעור נדחה.

ניתן היום,  ז' אדר ב תשע"ד, 09 מרץ 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: